חודשים של דיבורים, שבוע של תחקיר ונסיעת מבחן אחת. זה מה שהייתי צריך כדי להחליט אם אני מצטרף לעשרות האלפים שכבר עברו לרכב חשמלי. תצטרפו אליי לנסיעה?
יוני אביב
אתם מכירים את זה שאתם יושבים עם אותם החברים שבוע אחרי שבוע, ורשימת הנושאים שעליהם אתם מדברים לא באמת משתנה אף פעם? זה תמיד מתחיל עם "מה יהיה הסוף עם מכבי האלה", ממשיך לתלונות על יוקר המחיה (ממחירי השכירות ועד עלות הגבינה הצהובה), ומסתיים ברשימת סדרות מומלצות שאפשר להירדם מולן על הספה חמש דקות לתוך הפרק. פעם היה גם פוליטיקה אבל גילינו שאי אפשר להתחיל עם זה בלי לסיים כועסים ומיואשים, אז פשוט החלטנו שאת זה משאירים בחוץ.
אבל בחודשים האחרונים יש נושא חדש שעליו מדברים בכל מפגש: רכב חשמלי . אני עוד זוכר איך בפעם הראשונה שהנושא עלה, אחד החברים בכלל חשב שאנחנו מדברים על הקלנועיות האלה שמשמשות לפעמים אנשים מבוגרים, אבל משבוע לשבוע נדמה שכולם כבר חצי מומחים בעניין הזה. אני, שמחזיק מעצמי בנאדם טכנולוגי שאשכרה מתרגש משיחות טק, ומקפיד לשדרג את הסמארטפון והלפטופ בתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שאני מוכן להודות, פתאום הרגשתי שיש פה עולם שלם שאני קצת מפספס. שיש כאן מסיבה שאני קצת מאחר אליה.
בתכל'ס, יש לנו כבר מכונית משפחתית אחת, בת 7 כמעט, שאנחנו יחסית די מרוצים ממנה. אני אומר יחסית, כי אחת לכמה חודשים אנחנו פוגשים איזה מוסכניק, פחח או את ההוא שממלא גז למזגן שמחזיק למשך חצי מהקיץ, אבל רוב הזמן ההוצאות האלה לא מאוד גדולות ומכאיבות. אני חושב שגם הילדים שיושבים מאחור כבר מרגישים בה בנוח והתרגלו אליה, כי אני כל הזמן מוצא שאריות של חטיפים בין הריפודים ומתחת לכסא שלי.
מצד שני, אם כולם מדברים על רכב חשמלי, אולי כדאי לחפור קצת. אז זה מה שעשיתי. במשך שבוע שלם הקדשתי את השעה האחרונה שלי במשרד כדי לאסוף מידע באינטרנט, לשוחח עם חברים שכבר עברו מדלק לחשמל, לקרוא מבחני רכב וחוות דעת. אתם יודעים, אני לא בדיוק אילנה דיין, אבל דווקא הייתי די מרוצה מהתחקיר שלי. אלא שבסופו של דבר היה ברור לי שעם כל הכבוד למידע עיוני, כדי להבין באמת במה מדובר צריך להחזיק הגה בידיים ולצאת לכביש.
אז פסעתי באיטיות לתוך אולם התצוגה של אחת מיצרניות הרכב היותר מוכרות בארסנל הדגמים החשמליים שלה, ושלוש דקות ואספרסו קצר אחר כך כבר האזנתי לנאום הקצרצר של נציג המכירות. הוא זרק עליי קצת נתונים לגבי טווח הנסיעה של הרכב בין טעינה לטעינה (בערך פי 3 מהקילומטראז' היומי שלנו), הרגיע אותי לגבי פריסת עמדות הטעינה בישראל והעלות הצפויה של עמדת טעינה ביתית, ואז שם לי ביד את המפתח.
האמת היא שרק אחרי 300 מטר של נהיגה השתכנעתי לחלוטין שבאמת נסעתי בדקה האחרונה. המכונית היתה כל כך שקטה וחרישית, שאשכרה לא הייתי בטוח שהמנוע בכלל התעורר לחיים. אמרו לי שזה הסיפור עם מכוניות חשמליות, אבל אני מודה שזה בכל זאת די העיף לי את הראש. גם היציאה מהמקום היתה מאוד מרשימה. אני בהחלט לא נהג מרוצים והזמן שלוקח למכונית שלי להגיע מאפס למאה מעניין אותי פחות מנפח תא הכפפות, אבל התאוצה היתה חזקה וחלקה ברמה שאני לא מכיר ממכוניות משפחתיות.
כלומר, הנציג באולם התצוגה קרא לה מכונית משפחתית, אבל לפי מה שמצאתי בתא הנוסעים זה הרגיש יותר חללית משפחתית. שוב, אני יודע שזה כבר סוג של סטנדרט במכוניות חשמליות, אבל באמת שרמת האבזור, הפיצ'רים הדיגיטליים וכל הגאדג'טים מסביבי עשו לחובב טק כמוני נעים בגב. או שזה היה מושב העור של הנהג. ועם כל הכבוד לצעצועים, מה שבאמת חשוב במכוניות חדשות בכלל זה מערכות הבטיחות ובקרות הנהיגה המותקנות ברכב. זה אחד הדברים שעליהם התעכבתי במיוחד בתחקיר שעשיתי. מסוג הדברים שאתה נעזר בהם פעם או פעמיים ואז תוהה איך הסתדרת בלעדיהם עד היום.
בשלב מסוים קלטתי שאני קצת מתחיל להתאהב בחוויה הזאת, אז מיד ניסיתי לאזן קצת. הזכרתי לעצמי שתג המחיר של החשמלית הזאת הוא קצת קשה לעיכול, מה שמיד הוביל אותי לשקול בצורה ילדותית את האפשרות לטוס לאירופה, לקנות שם את הרכב החשמלי הזה, ולנהוג אותו משם לישראל. בניסיון להרגיע את השטויות האלה, התחלתי לשכנע את עצמי שהחיסכון של חשמל מול דלק (בערך רבע מהעלות) צפוי להסתכם בכמה אלפי שקלים בשנה וגם זה סכום לא מבוטל, אבל האמת היא שעד סוף נסיעת המבחן שלי לא באמת הצלחתי לקבל החלטה לכאן או לכאן.
אלא שאז הגיע הטלפון מאשתי היקרה. כבר הייתי בדרך חזרה מהחניון לאולם התצוגה כשהיא עדכנה אותי שהלכה משאבת הדלק במשפחתית האהובה שלנו. זאת שאנחנו יחסית מרוצים ממנה. תגידו שזה סימן מלמעלה, תגידו שממילא חיפשתי משהו שיגרום לי ללכת על חשמל, אבל השורה התחתונה היא שהחזרתי את המפתח לנציג המכירות, בתנאי שהוא מבטיח לשים לי ביד מפתח אחר בקרוב. כזה שלא אצטרך להחזיר. בקיצור, הלכתי על זה. מפה לשם, אני כבר יודע על מה אנחנו הולכים לדבר במפגש החברים הקרוב.
