בית המשפט לענייני משפחה, קבע באופן תקדימי כי זכות האישה להעמיד צאצאים אינה מצדיקה פגיעה בזכויות האיש ושימוש בזרעו להבאת ילד בדרך לה התנגד. האב חויב במזונות אולם על האישה לפצותו במלוא גובה המזונות בעת שהקטינה תהפוך בגירה ובאותה עת ישולם פיצוי נוסף בגובה 100,000 ש"ח בגין הפגיעה הרגשית באב. עוה"ד גיל שחף, ממשרד שחף ושות' – המומחים לדיני משפחה: "פסק הדין מהווה הגנה חזקה על זכויות הפרט והאוטונומיה של האדם ומהווה איזון ראוי בין צורכי הקטינה לזכויות האב".
המצב המשפט הנוכחי בישראל בנוגע "לגניבת זרע" הוא אחיד כבר עשרות שנים. הספרות המשפטית ופסיקת בתי המשפט דנה בסוגיית חיובו של אב במזונות ילדו, אשר נולד כתוצאה "מגניבת זרע". המקרים שנדונו היו בעיקרם מקרים בהם האב כלל לא היה מעוניין בהולדתו של ילד, כתוצאה מיחסיו עם האם, ואף טען שהוטעה לחשוב שהאם אינה יכולה ללדת ילדים, או שנקטה באמצעים, אשר יבטיחו שלא תהרה. טענות מעין אלו נידחו בפסיקת בתי המשפט, והאבות חויבו במזונות ילדיהם, חרף שכלל לא היו מעוניינים בלידתם. הטעם המרכזי בחיוב אב במזונות ילדו, חרף שלא היה מעוניין בהיוולדו כלל ועיקר, הוא הגישה הנוהגת במשפטנו, כי אין לזקוף לחובת הילד את חטאי הוריו. בניגוד לעמדה שנהגה בעבר בחלק מארצות המערב, לפיה, ילד שנולד מחוץ לנישואין נחשב היה חסר שורשים וזכויות, גישת המשפט הישראלי שונה. אף כאשר הגישה שרווחה בחברה הייתה, כי קיים פסול מוסרי בהבאת ילד אל העולם מחוץ לנישואין, לא הפלה המשפט הישראלי בין ילד שנולד בנישואין לבין ילד שנולד שלא בנישואין.
טעם נוסף, אשר ניתן פסיקת בתי המשפט, לחיוב אב במזונות ילדו, בנסיבות בהן הילד נולד חרף אי רצון האב בלידתו, הוא, כי יש לראות גבר המקיים יחסי מין עם אישה, לרבות בעקבות פיתוי והטעיה, אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשהו.
במקרה המדובר, ניסיונות בני הזוג במהלך נישואיהם, להוליד ילדים בדרך הרגילה ובהפריה תוך גופית שהיא למעשה הליך בו נותן האיש מזרעו, בין בדרך קיום יחסי מין עם האישה, תוך שימוש בקונדום מתאים (באמצעותו מעבירים את הזרע אל מוסד רפואי) ובין בדרך של מתן הזרע, שלא בעת קיום יחסי מין, תוך שמירתו באמצעי אחסון מתאים, והעברתו למוסד רפואי כאמור. בד בבד, מטופלת האישה בטיפולים רפואיים שונים לשם "הכנת" גופה באופן מיטבי לקליטת הזרע. אזי מוחדר זרעו של האיש, באמצעי רפואי, זה או אחר, אל רחם האישה, במטרה שהזרע יפרה את ביצית האישה, ברחמה. ניסיונות בני הזוג להביא ילד לעולם בהפריה תוך גופית כשלו, ובני הזוג החליטו להתגרש.
בסמוך למועד סידור הגט, ארבעה ימים ויומיים בטרם סודר הגט, קיימו הצדדים יחסי מין לשם מתן זרעו של האיש לאישה וזו אכן נטלה את זרע האיש, בכלי אחסון כלשהו. אז לקחה האישה את הזרע אל מכון רפואי אשר שלח את הזרע לחו"ל, שם בוצע הליך הפריה חוץ גופית, קרי – הפגשת זרעו של האיש עם ביצתה של תורמת ביצית זרה (ככל הנראה תורמת שאינה יהודיה) בתוך כלי מעבדה. ההפריה בוצעה לאחר סידור הגט בין הצדדים. לאחר הדברים הללו, הוחזרה הביצית המופרית לישראל וזו הוחדרה, אצל המכון הרפואי, אל רחמה של האישה, ולאחר תשעה חודשים, נולדה הקטינה. עם לידת הקטינה דרשה האם זכויות עבורה לרבות מזונותיה. הסכסוך הגיע לבית המשפט לעניני משפחה שם, כב' השופט נמרוד פלקס, אשר דן בתביעת האישה למזונות הילדה ובתביעת הגבר לפיצוי כספי, קבע כי לכל אדם זכות לנסות להעמיד צאצאים, אך לאיש אינטרס מוגן לבחור האם וכיצד הוא מבקש לעשות זאת, כחלק מזכותו לפרטיות, אוטונומיה ובחירה חופשית. עוד קבע כי לא ניתן היה להשתמש בזרעו, חרף רצונו, לשם הבאת ילד לעולם בדרך לה התנגד (הפריית ביצית מתרומה), וכן את הדברים הבאים: אין ספק כי האב הסכים, כל עוד היו הצדדים נשואים, להפריה תוך גופית עם ביצית האם. יחד עם זאת, על האישה הנטל להוכיח פוזיטיבית הסכמת האב להפרייה החוץ גופית מתרומת ביצית; לאדם שהפך להיות הורה בעל כורחו נגרמת פגיעה רגשית עקב חוסר יכולת הבחירה שלא להיות אב, הפגיעה באוטונומיה שלו להחליט באשר למעמדו כאב והבושה שבהבאת ילד מחוץ לנישואין לאדם שלפי אמונתו קיים פסול בכך; עם זאת, יש להבחין בין מצב בו ילד חי וקיים, לבין פוטנציאל להיוולדו באמצעות התערבות רפואית; לילד קיים ישנן זכויות, לרבות הזכות למזונותיו שהדין מכיר ומסייע לו במימושה; בהתנגשות שבין זכויות הילד לבין זכויות הוריו, יש להעדיף את זכויות הילד, נוכח עיקרון טובת הילד; בני אדם מחויבים לנהוג זה לזה בתום לב וכאשר לאחד הצדדים יתרון יחסי, הורחבו החובות החלות עליו לנטרול חוסר ההגינות; במערכת היחסים שבין איש ואשתו, ניתן לאישה כח רב יותר לאחר כניסתה להריון; האישה אוטונומית להחליט אם להפסיק את הריונה ומתגברת חובת תום הלב החלה עליה; הפרת האמון, או הפרת חובת תום הלב, מצמיחה לניזוק סעדים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה; הטעם המרכזי בחיוב אב במזונות ילדו אף שלא היה מעוניין בהיוולדו, הוא שאין במעשי האם כדי לשלול את חבות האב במזונותיו וכמו כן גבר המקיים יחסי מין עם אישה אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשהו; התנהגות האישה מהווה תרמית, רשלנות, הפרת חובת תום הלב החלה עליה מכח היחסים המשפחתיים והפרת חוזה עקב חריגה מהרשאת האיש לשימוש בזרע להפריה תוך רחמית.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי יש לחייב את האישה לפצות את האיש בגין דמי המזונות אותם יהיה עליו לשלם עבור הקטינה וכן על הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו וזאת באמצעות כך שהאישה תשיב לאב מלוא דמי המזונות שישלם וסך נוסף של 100,000 ש"ח כאשר כל אלה ישולמו עם הגיעה הקטינה לגיל בגרות.
